השופט ס' ג'ובראן:
עניינה של העתירה שבפנינו הוא בבקשת העותר להורות למשיב 1 להעמיד לדין את המשיב 2 בשל עבירה על פקודת בריאות העם, 1940 (להלן: הפקודה), עת קבר המשיב 2 את אשתו לילי שרון ז"ל (להלן: המנוחה) בצמוד ובסמוך לחוות השקמים, במקום הנקרא "גבעת הכלניות". כמו-כן, מבקש העותר, כי המשיב 1 יורה על העתקת הקבר נשוא העתירה לבית קברות מוסדר.
העותר טוען, כי: "לא זו בלבד שהקבר נכרה שלא כחוק, אלא שהוא אף נמצא על מקום המוכר כשמורת טבע בשל הכלניות שבו, כך שהפגיעה איננה אך בפקודת בריאות העם, אלא אף באיכות הסביבה". כמו-כן, טוען העותר, כי לא יכולה לחול התיישנות על מעשיו של המשיב 2. לטענתו, אומנם מדובר בעבירה מסוג "חטא", אולם כל עוד הקבר נמצא היכן שנמצא, הרי שקיימת גם עבירה מתחדשת ומתמשכת.
מנגד, טוענת באת-כוח המשיב 1, כי דין העתירה להידחות. לטענתה, תמוה הדבר מדוע נזכר העותר להגיש עתירה תקופה כה ארוכה לאחר הקבורה, על כל המשמעויות הנלוות להוצאת גופה מקברה לאחר פרק זמן כה ממושך, תוך שיהוי ניכר. לטענת באת-כוח המשיב 1, היועץ המשפטי לממשלה אינו הרשות המוסמכת לעניין זה והעותר כלל לא טרח לפנות לגורם הממשלתי המוסמך. עוד טוענת באת-כוח המשיב 1, בין היתר, כי העותר לא פנה לפני הגשת העתירה אל משרד הבריאות לעניין הוצאת גופתה של המנוחה מקברה והוא אף לא צירף את משרד הבריאות או מי מעובדיו כמשיב בעתירה.
לטענת בא-כוח המשיב 2, העתירה הוגשה בחודש יולי 2005, אף שמועד קבורתה של המנוחה חל למעלה מחמש שנים קודם למועד הגשת העתירה. לטענתו, השיהוי הכבד בהגשת העתירה מעיד גם, שהעתירה הוגשה ממניעים זרים בכוונה לפגוע במשיב 2 על רקע המהלכים המדיניים שהמשיב 2 מוביל במסגרת תפקידו הממלכתי. כמו-כן, טוען בא-כוח המשיב 2, כי לפני מספר חודשים נודע לראשונה למשפחתה של המנוחה על כך, שקיימות טענות בעניין מקום קבורתה של המנוחה. בני משפחתה התבקשו על-ידי הועדה המרחבית לתכנון ובניה "שמעונים" לבצע פעולות שונות להסדרת מקום קבורתה. חלק מן הפעולות כבר בוצעו ולהערכת בני משפחתה של המנוחה, בעתיד הנראה לעין יושלמו כל הפעולות שהתבקשו.
דין העתירה להידחות על הסף.
ראשית, ביום 16 בפברואר 2005, כחמש שנים לאחר קבורתה של המנוחה, פנה העותר לראשונה ליועץ המשפטי לממשלה בעניין הנדון. כמו-כן, רק ביום 6.7.05 הגיש העותר את עתירתו. נראה, כי פנייתו של העותר כחמש שנים לאחר קבורתה של המנוחה והגשת העתירה רק ביום 6.7.05, לוקה בשיהוי אובייקטיבי, אשר בנסיבות העניין נודעת לו משמעות מכרעת. די בכך על-מנת לקבוע, כי דין העתירה להידחות על הסף.
יתרה מכך, העותר מבקש בעתירתו להורות על העתקת הקבר של המנוחה. ברם, תקנה 3 לתקנות בריאות העם (קבורה מחדש) 1941 (להלן: תקנות קבורה מחדש) אוסרת להוציא גופה מקברה ללא רשות בכתב מאת רופא ממשלתי, המוגדר בתקנות קבורה מחדש כ"רופא משרד הבריאות". תקנה 5(1) לתקנות קבורה מחדש מעניקה סמכות למנהל הכללי של משרד הבריאות או בא-כוחו המוסמך שלא לתת רשות להוציא גופה מקברה ולקברה מחדש.
במקרה שלפנינו, בטרם הגיש העותר את העתירה דנן, הוא לא פנה אל משרד הבריאות לעניין הוצאת גופתה של המנוחה מקברה. העותר אף לא צירף את משרד הבריאות או מי מעובדיו כמשיב בעתירה, אלא בחר לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולבית-משפט זה. אף לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע לעותר, כי ביקש את התייחסות משרד הבריאות לעניין הבקשה להעתיק את קבר המנוחה, העותר לא המתין לקבלת עמדת משרד הבריאות והגיש את העתירה דנן לבית-משפט זה. לפיכך נראה, כי העותר לא מיצה את הסעדים העומדים לרשותו.
כידוע, מיצוי הליכים מקדמיים של פנייה לרשות הינו תנאי סף להיזקקות בית-משפט זה לעתירות כנגד גופים מינהליים וציבוריים (ראו בג"ץ 2902/02 איתן נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד נו (3) 2).
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין העתירה היה להידחות. שכן, הגם שנכונה הטענה, לפיה המנוחה אינה קבורה בבית עלמין מאושר על-פי סעיף 8(4) לפקודת בריאות עם, הרי שהמנוחה נקברה על-פי רישיון קבורה, שהוצא במועד פטירתה על-ידי הרשות המוסמכת לפי סעיף 8 לפקודת בריאות עם, כאשר רישיון הקבורה מציין כמקום הקבורה את "חוות השיקמים". מכל מקום, אף אם היה ממש בטענה זו של העותר, הרי שבנסיבות המקרה, על העבירה חלה התיישנות ואין אפשרות להעמיד לדין אדם כלשהו על העבירה דנן. שכן, לעבירה לפי סעיפים 8(4) ו- 10(2) לפקודת בריאות עם נקבע עונש מאסר שאינו עולה על חודש ימים. בדומה לכך, בסעיף 24 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 עבירה זו מסווגת כעבירה מסוג "חטא" ולפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, תקופת ההתיישנות לעבירות מסוג חטא היא שנה מיום ביצוע העבירה.
כמו-כן, טענת העותר - לפיה מדובר בעבירה מתמשכת - דינה להידחות. הרכיב ההתנהגותי של העבירה הינו מעשה הקבורה, כך שמדובר בעבירה רגעית, המסתיימת עם סיום הקבורה (ראו בעניין זה דנ"פ 4603/97 אהרן משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (3) 160; ע"פ 874/78 סואעד ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד לה (1) 678).
כידוע, הלכה היא, כי התערבות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין תעשה רק כאשר ההחלטה היא בלתי סבירה באופן קיצוני או לוקה בעיוות מהותי (בג"ץ 6409/04 אסמעיל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בג"ץ 1689/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נז (6) 49). במקרה שבפנינו, אין מדובר בהחלטה המצדיקה את התערבותו של בית-משפט זה.
מטעמים אלה כולם, העתירה נדחית על הסף.
ניתן היום, ט"ו בחשון תשס"ו (17.11.05).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.